15 שנים בדיוק חלפו מאז הלכה לעולמה נעמי שמר, ובנה, היוצר והזמר אריאל הורוביץ, לא מפסיק להתגעגע. חן גלעד נפגשה איתו לשיחה בבית הקפה השכונתי על החיים בצילה

חן גלעד

רק כשהיה בן שמונה בערך, הבין אריאל הורוביץ שאמא שלו היא אישה מפורסמת. אולי עוד לא הבין שהיא משוררת בסדר גודל לאומי, אבל משהו מהגודל שלה חלחל אל המציאות המוגנת שלתוכה גדל. "אבא שלי לא הרשה שתהיה טלוויזיה עד גיל די מאוחר", הוא מסביר. "כמו בן גוריון, הוא החליט שזה מטמטם, אז יצא שהיה לי פער. אומנם שמעתי שאנשים אומרים: 'הוא הבן של נעמי שמר', אבל לא הבנתי את המשמעות. בגיל שמונה בערך, אני זוכר טקס מרשים ממש של המכבייה. המשלחות צעדו באצטדיון, ופתאום אני רואה את אמא שלי שם באמצע, בשמלה לבנה. אני לא זוכר בבירור, אבל נדמה לי שהנחיתו אותה במסוק. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתחילה לחלחל ההבנה מי זאת אמא שלי ברמה הציבורית. רגע אחר שאני זוכר היה כשהיא לקחה אותי לקלאב מד באכזיב. הלכנו על החוף בלילה והיא סיפרה לי שהייתה במקום בשנות השישים וכתבה שיר, והיא שרה לי את 'לילה בחוף אכזיב'. זה היה נורא יפה. אני חושב שאז פתאום הבנתי למה כולם מתכוונים כששואלים אותי איך זה להיות הבן של".

איך זה שעד אז לא היית מודע לכך שהנוכחות הציבורית שלה גדולה כל כך?

"צריך להבין שמנקודת המבט שלי כילד, הייתה לי אמא שתמיד קיבלה אותי כשחזרתי מבית ספר. אין לי חוויה של אמא עסוקה שלא נמצאת בבית. היא הייתה נוכחת מאוד. אני זוכר שאחרי שהיא נפטרה פתאום בשבעה קלטנו, אבא שלי ואני, שכל השנים היא זאת שעשתה את הכביסה".

היא הייתה כישרון ענקי. זה לא השפיע על הדרך שבה חינכה אותך?

"כשהייתי בן שש התחלתי לנגן משמיעה שירים בשביל הכיף. אמא שלי ניסתה להכריח אותי ללמוד מוזיקה קלאסית כמו שאמא שלה הכריחה אותה. סבלתי ממש מהמשטר ופשוט לא הסכמתי. אמא ויתרה, אבל נורא הצטערה, כי היא קלטה שאני מוזיקלי. בחוכמתה בחרה שלא להתערב ולתת לי חופש. מדי פעם, כשהייתי מנגן, היא הייתה מראה לי כל מיני פטנטים. זה עדיין אכל אותה, 'החורים בהשכלה' שיש לי ובעיקר שלא ידעתי תווים, אז היא הייתה 'משלימה לי פערים' כשהייתי חולה ונשארתי בבית. היא הייתה מורה מדהימה".

הרבה ילדים של יוצרים גדולים חוששים להיכנס לנעליים הגדולות שלהם ובוחרים מסלול מקצועי שונה. לא חששת להיכנס לאותו תחום?

"פה מגיע לה המון קרדיט. היא אף פעם בבית לא עשתה מעצמה עניין ולא היו לה שום גינוני כבוד. היא התייחסה לעבודה שלה ברצינות רבה, כמו של בעל מלאכה שעושה מלאכתו. כשיצא השיר 'יאללה ביי' והיה באזז גדול סביבו, היא התקשרה אליי, שאלה לשלומי ואמרה לי: 'אני מתקשרת להזכיר לך שאנחנו רק ועדת קישוט של קיוסק. כל מדינת ישראל זה קיוסק, אנחנו אפילו לא מחזיקים אותו'. ככה היא התייחסה גם לעצמה. בעיניה, כל מפעל החיים שלה, שהיא הייתה גאה בו, זה כלום לעומת מה שהוריה עשו בקבוצת כנרת" (הוריה של שמר היו ממייסדי הקיבוץ, ח.ג).

הפנים היפות של הארץ

החודש מלאו 15 שנים למותה של אמו, נעמי. פזמונאית, מלחינה, זמרת ובעיקר משוררת, מהגדולות שהיו אי פעם למדינת ישראל ואולי הגדולה מכולן. אריאל הורוביץ הוא בנה השני, מנישואיה לעו"ד מרדכי הורוביץ ז"ל. אחותו  הבכורה, ללי שמר, נולדה מהנישואים הראשונים של אמו, לשחקן גדעון שמר.

אנחנו נפגשים בבית הקפה השכונתי, קרוב לבית, לשיחה על אמא שלו, עליו, על הדמיון וההבדלים בין היצירות שלהם, על השפעתה עליו, ועל החיים בכלל. בשיחה קולחת ומרתקת הוא אינו מהסס לדבר גם על פוליטיקה, מוזיקה ומה שביניהן.

הוא גר במעוז אביב, נשוי לזמרת תמר גלעדי ולהם שלושה ילדים. שניים מהם כבר הספיקו לככב בקליפים של שיריו ("ברלין" ו"ילדה כמוך"). אוהבי המוזיקה העברית נחשפו השנה למיזם ענקי שלו: השקת האפליקציה החינמית "שירי", שמאפשרת שמיעת שירים עבריים. עד כה נרשמו באפליקציה 180 אלף הורדות, עשרות אלפי משתמשים ושידור של מיליון שירים בחודש. ללא ספק המיזם שינה את מפת ההאזנה של הקהל הישראלי ומאגר השירים בו כל הזמן מתעדכן.

לצפיה במהדורה דיגיטלית של מגזין "נשים" – הקליקו כאן

לרכישה במחיר היכרות מנוי למגזין "נשים" – הקליקו כאן

מאחורי האפליקציה הזאת עומדת אג'נדה. "כשעם ישראל קובע את הפלייליסט שלו, ולא תחנות הרדיו, זה נראה אחרת לגמרי", מסביר הורוביץ. מתברר שאחוזי ההאזנה לשירים שנכתבו בשנות השבעים ולמוזיקה מזרחית גבוהים משמעותית מאלו של הנשמעים בתחנות הרדיו ה'מיינסטרימיות'.

עם השירים הללו, שמשקפים את הפער בין טעם הקהל לבין טעמם של קובעי הפלייליסט, נמנה גם השיר "רקפות בין הסלעים", שמדבר על הפנים היפות של הארץ. הקהל אהב מאוד את השיר. בגלגל"צ בחרו להשאיר אותו מחוץ לפלייליסט.

איך נולד השיר הזה?

"במהלך מבצע עופרת יצוקה חיכיתי להסעה לדרום בשביל להופיע. פתחתי טלוויזיה ובמהלך שידור ההכנות לכניסה, המצלמה התעכבה על חייל שהתפלל בריכוז רב. העוצמה הזאת נגעה ללבי. שאלתי את עצמי למה אני רואה את האנשים האלה על המסך רק עכשיו? הרי זה רוב עם ישראל, אבל בדרך כלל אנחנו נחשפים לטיפוסים אחרים. הדימוי שחשבתי עליו היה של רקפות בין הסלעים וכתבתי את זה".

בשנים האחרונות הוצאת עוד כמה שירים כאלה, "גדולים מהחיים", שקצת מזכירים את השירים "הגדולים מהחיים" שכתבה אמא שלך.

"זה נכון. כל זמן שאמא שלי הייתה פה, לא יכולתי לכתוב שירים כאלה. בשביל לבדל את עצמי הלכתי על הסגנון של 'סטורי טלר', שמדבר כמו שמדברים באמת, לא משהו גדול מדי. השירים שלי שיקפו תמונת מצב של האיש בשטח. כשאמא נפטרה, זה התהפך. אומנם כבר באלבום הראשון יש שירים על המדינה, אבל אז פתאום קיבלתי אומץ לבטא את הדברים שהרגשתי וחשבתי שצריכים לקבל ביטוי. אני באמת חושב שכשהתחלתי אז הייתי הרבה יותר בענייני היום-יום, כי תיאור המציאות במבט רחב היה המרחב של אמא שלי".

איזה שיר שלה אתה הכי אוהב?

"אני נורא אוהב את 'בהיאחזות הנח"ל בסיני', שמדבר על ארץ ישראל האבודה, היפהפייה והנשכחת. הייתה בה אכזבה מסוימת מהאופן שבו חזון הוריה מומש. הם הרי הקריבו את הנעורים שלהם על המלחמה של לעשות חקלאות בחמסין של כנרת. הייתה אכזבה".

מעט מין האכזבה הזאת בא לידי ביטוי גם בשיריו. כך למשל, בשיר "ברלין", שנכתב ממש בבית הקפה שבו אנחנו יושבים. הורוביץ שמע שיחה בין חבר'ה צעירים שמדברים על לעבור לברלין, והמילים הנוקבות של השיר פרצו ממנו החוצה.

זה שיר נוקב מאוד ואתה חי בסביבה שהשאלה "למה לא ברלין?" היא לגיטימית. אילו תגובות קיבלת עליו?

"תגובות מעורבות. חלק לא הבינו וחשבו שאני באמת מתכוון לזה, חלק אמרו לי שהם רוצים לשלוח את זה לילדים שלהם שגרים שם וזה מאוד דיבר אליהם. זה משהו מופרע, שדווקא ברלין הפכה להיות סמל לרילוקיישן. אותי זה מזעזע. אני מבין שלא לכל אחד מתאים לחיות פה ורוצים לחיות במקום אחר אבל זה מהר מדי, חלק ממשבר זהות. אם בסוף הכל מתנקז לתרבות המערבית ולמה שעושה לי טוב, ואני מרכז העולם, אז באמת אפשר לקבל החלטות לפי מחיר המילקי". זה לא שהוא לא רואה את הקשיים, אבל בניגוד לאנשי המילקי, אין בו כעס. "אני לא במקום של 'שתו לי, אכלו לי, גנבו לי' את המדינה. אני חי מתוך הכרה שחזרנו הביתה ואנחנו חיים במציאות שהיא נס. רוב הביקורת שלי היא על מי שלא רואה את זה".

אבל יש גם תנועה לכיוון אחר, של ציונות ועשייה. אתה מודע לה?

"כן ואני מאוד אופטימי. דרך 'שירי' נחשפתי לתופעה החיובית של העמותות. המדינה הזאת בנויה על שני ניסים: השיבה לשפה והשיבה לאדמה. בשיבה לשפה, מדובר על אנשי רוח שוובילו את הדרך, והמדינה עושה כל מה שהיא יכולה לחסל את הענף הזה, כך גם בחקלאות. מה עוזר? העמותות. יש פה אנשים מדהימים במדינה הזאת שרוצים שינוי, וכשהם לוקחים את העניינים לידיים השינוי אכן קורה".

ביניים: להיות אור לגויים

כמו ילדים אחרים להורים מפורסמים שמעדיפים לסלול את דרכם בכוחות עצמם גם הורוביץ חשב בתחילת הדרך שהוא יצליח להסתיר את השיוך המשפחתי שלו. וכך לאודישן הראשון שלו בבית הספר למוזיקה "רימון" הוא הגיע מוכן עם שיר שכתב, נחוש  לתת לכתביו ומנגינותיו לעמוד למבחן, בלי להזכיר את אמא. במהלך האודישן קטע אותו הבוחן באמצע, כיוון שלא זיהה את האקורד שאותו ניגן. "בטופסי הרישום כתבתי שלא למדתי לנגן על פסנתר", נזכר הורוביץ. "וזה העלה סימני שאלה אצל הבוחן. הוא נעמד מאחוריי ואמר שהוא חייב לראות את האקורד שבו אני משתמש, הביא לי עמוד תווים ואמר לי לנגן. אמרתי לו שלא למדתי ואני לא יודע לנגן את זה 'פרימה ויסטה'. הבוחן אמר לי 'אם אתה יודע מה זה פרימה ויסטה, זה סימן שאתה משקר לי ואתה כן למדת'. אמרתי לו שאני יודע כי אמא שלי מורה לפסנתר. הוא שאל אותי מי זאת אמא שלי ואמרתי לו שקוראים לה נעמי הורוביץ".

והוא לא קישר?

"רק כשחזר הבוחן לחדר המורים. הסיפור על הבן המוכשר של נעמי הורוביץ כבר פרש כנפיו ואלו שידעו קצת צחקו עליו, ובעיקר סיפרו לו במי מדובר".

מאז, "הבן המוכשר של נעמי הורוביץ" הספיק להוציא שבעה אלבומים. האחרון שבהם, "כשבאנו הביתה", יצא לפני חודשיים אחרי ארבע שנות עבודה. אלבום שהוא פס הקול של החברה הישראלית בשנים האחרונות. עם שירי האלבום נמנים השירים "עשרים אלף איש", "ברלין", "התפוח והעץ", "מרוואן" וכמובן שיר הנושא "כשבאנו הביתה".

בשיר הראשון באלבום אתה מדבר על הניתוק מתרמיל הערכים שליווה אותנו במשך כל שנות הגלות, ושדווקא כעת, כששבנו למולדת, נפרדנו ממנו. כך אתה מרגיש?

"יש לי איזו תחושת כישלון מהזרם שאליו אני שייך לכאורה, זרם של 'יהדות כתרבות' של ביאליק, 'אחד העם' ואחר כך אלתרמן וגם אמא שלי. כל הפטנט הזה לא חלחל למטה, אנחנו לא מצליחים להנחיל את הערכים האלה הלאה. במקום להיות אור לגויים הלכנו ב'פול גז' על 'עם ככל העמים' ואני חושב שזה משם, מזה נגזר הכל".

יש תחושה שאתה לא מכריז את דעותיך הפוליטיות בגאון, מדוע?

"כי אני חושב שהכל זה דיבורי סרק. יותר מעניין אותי העומק מאשר הרוחב. אומנם גם הרוחב מעניין, אבל אני חושב שמי שבאמת מכריע את הבחירות בארץ אלו הפלסטינים. זאת אומרת, אם המהלך של אוסלו היה מוביל נגיד לריביירה שוחרת שלום על הים בעזה, והיו מזמינים אותנו למלונות, אז הימין בארץ היה נמחק, כולל החברים שלי המתנחלים, שגם להם היה קשה להמשיך לעמוד מול האפשרות לשלום אמת. מכיוון שקרה ההפך, אז השמאל נמחק. למה אני צריך להתחיל לריב עם האחים שלי כשהמפתח בכלל בצד השני? ולכן אני עוסק בתחום שבו נחלנו את הכישלון הכי גדול: העובדה שמדינת ישראל הצליחה להציל את היהודים, אבל לא את היהדות. זה נראה לי הכי דחוף. נכון שאנחנו חיים, אבל מה מיוחד במקום הזה ובדבר שאנחנו בונים? מה אנחנו לוקחים מכל הדבר המיוחד שהבאנו לעולם באופן שאינו הופך לחיקוי חיוור של אמריקה? עם זה אני מתעסק יותר".

ומה החזון שלך?

"אני חושב שהבשורה של היהדות לעולם היא עידון. השבת, למשל, היא העידון של תנאי ההעסקה של העבדות. הא-ל המופשט, זה העידון של עבודת האלילים. שמיטה, זה היחס הנכון לאדמה. הברכות לפני האוכל, זה עידון של לא להתנפל. אני רגע נזכר שאני אומר תודה על מה שיש לי. אז בפנטזיה שלי המדינה תהיה מן מעוז של חוסר וולגריות. הישראלים הם חמים ולא צריך לקחת להם את זה, אבל משהו בעידון הזה שהבאנו לעולם צריך לבוא לידי ביטוי גם בחברה. לפעמים זה קורה, למשל בדברים מהותיים כמו העמדת ערך החיים במקום גבוה על סדר היום הציבורי, לשם זה חלחל. ראינו זאת בהקמת בתי חולים לפצועים סורים, למשל. אז יש מקומות שאליהם העידון חלחל. אבל אנחנו יכולים עוד להשתפר".

אגב דעות פוליטיות, אמא שלך שילמה עליהן מחיר כבד.

"כן. וזאת דוגמה מצוינת איך הקיצוניים בשמאל ובימין קרובים מאוד זה לזה. אתה יכול להיות ליברל כל כך, עד שה'ליברליות'  מצליחה להפוך אותך לצר אופקים. מי שזה המצב שלו אני מרחם עליו. יש חלקים בשמאל ש'נעמי שמר' שוברת להם את התזה שאין ימין אינטליגנטי, אז השיטה שלהם היא לפגוע ביצירה שלה. אי אפשר להגיד שהיא לא בימין, שהרי היא התבטאה, אז אומרים שהיא לא אינטליגנטית. זה כל כך מופרך ועלוב ולכן זה בעיקר פוגע באמינות שלהם. אני לא ממש מתרגש מזה, אני מסתכל על זה וצר לי עליהם".

ביניים: עצוב למות באמצע התמוז

לטובת אלו שרוצים להכיר את אמו לעומק, הורוביץ ממליץ על ספרו של מוטי זעירא, "על הדבש ועל העוקץ". "הוא עשה שם עבודה מצוינת, ואמא שלי משתקפת היטב מבין הדפים. הוא לא עבד מטעם אף אחד אלא מטעם עצמו, אבל אנחנו שיתפנו פעולה. אני מאוד שמח בתוצאה, כי אמא באמת נוכחת שם. ספר שהוא נכס בעיניי".

בכל שנה, באמצע תמוז, הם עולים לקברה שבבית הקברות בכנרת. אירוע אינטימי שבו הם מאפשרים לשיריה לדבר בפני עצמם. בשנתיים האחרונות לחייה נדרשה שמר להגיע פעמים רבות לבית החולים בשל מצבה הבריאותי.  היא עברה ניתוח לב פתוח, ושנה לאחר מכן חלתה בסרטן. בגיל 74 נפטרה.

"אלו היו שנתיים מאוד אינטנסיביות יחד, זמן איכות שאני נורא מתגעגע אליו. אמא הייתה מפוקחת מאוד. מהתחלה לא רצתה בכלל טיפולים, אמרה שחיה מספיק. היא הלכה באופן מכובד. בריקוד שלה עם מלאך המוות, אמא הובילה. היא שלטה בסיטואציה באופן מרשים, ידעה לאן הולכים ועשתה זאת בדרכה שלה, צלולה עד יום מותה".

לא היה לך קשה לראות את האישה הגדולה הזאת, שחרכה אולמות בהופעות שלה, במצב ירוד כל כך?

"זה בדיוק העניין. ראיתי את אמא שלי מקבלת תואר כבוד בכל אוניברסיטה, אבל את תואר הכבוד האמיתי היא קיבלה במחלקה פנימית ט'. הייתה שם קבלת הדין ללא טיפת רחמים עצמיים ואפילו עם הרבה הומור. לפני שנפטרה, היא אמרה: 'אני לא מבינה למה דווקא אני נשארתי'. הן היו חבורה של ארבע חברות טובות ושלוש חברותיה נפטרו צעירות. שני לילות לפני שהיא נפטרה היא אמרה לי 'אני מרגישה בת-מזל על החיים שהיו לי'. הידיעה שהיא שלמה עם סיפור חייה עזרה לי להתמודד  עם הפרידה ממנה".

למה אתה מתגעגע?

"להומור, לזה שלא היה משעמם איתה אף רגע, לגישה שלה לחיים. לא היה לה רישיון נהיגה והרבה פעמים יצא לי להיות הנהג שלה. אצלי תמיד התנגנה מוזיקה באוטו וכשהיא הייתה נכנסת לרכב היא הייתה אומרת: 'כבה את הרעש, אני אשעשע אותך'. היה בה שילוב של חן ושמחת חיים ולזה אני מאוד מתגעגע".

לקראת סיום, חשוב לדבר פעם אחת ולתמיד על השמועות סביב השיר הגדול ביותר שלה ואולי השיר הישראלי החשוב ביותר שנכתב אי פעם, "ירושלים של זהב". מה היה שם?

"נחמה הנדל (זמרת עבר ישראלית, ח.ג) הסתובבה בעולם ואמרה שהלחן של השיר הועתק משיר עם בסקי עתיק. ואז בשנות התשעים הגיע עיתונאי שחקר את הסיפור והשמיע לאמא שלי את השיר הבסקי. כשהיא שמעה אותו, היא קודם כל נרגעה, מפני שהיא באמת מעולם לא שמעה את ההקלטה. בתום לב מוחלט, היא אמרה לעיתונאי שבחיים לא שמעה את זה קודם. אלא שאחרי שהוא הלך, החל לכרסם בה הספק שאולי נחמה שרה אותו באיזה אירוע והיא שמעה ובלי משים היא הושפעה ממנו. העיתונאי הגיע מעט זמן לפני פרוץ המחלה שלה, והיא, שהייתה מאוד מחוברת לגוף-נפש, חשבה שהספקות האלה של 'אולי במקרה שמעתי' הם שהפכו אותה לחולה".

חודש לפני שנפטרה הכתיבה שמר לבנה מכתב וביקשה שישלח אותו לגיל אלדמע, מבכירי המעבדים בזמר העברי. במכתב סיפרה את תחושותיה בנוגע לאותן האשמות והסבירה שייתכן שהייתה זו 'תאונת עבודה מצערת' והוסיפה: 'עד כדי כך מצערת, שאולי בגלל זה חליתי'. ובהמשך כתבה: "בחורף 67', כשהתלבטתי בכתיבת "ירושלים של זהב", כנראה שהשיר ההוא זחל אליי בבלי דעת".

מה אתה חשבת על כך?

"גם כשהיא הכתיבה לי הרגשתי שהיא לא עשתה שום דבר שאינו ישר. מעבר לכך, היא גם כל הזמן דיברה אמת. ב'ירושלים של זהב' שזורים מקורות רבים: רבי יהודה הלוי, מגילת איכה, המנגינה בפזמון מורכבת משלוש קווארטות שנשמעות כמו תרועה שמקבלת פני מלך. את היצירה הזאת כתב גאון. וגם אליהו הכהן (חוקר זמר עברי, ח.ג), אחרי שהוא קרא את המכתב, אמר שאין שם העתקה. אז מה אני מרגיש בקשר לזה? הרבה גאווה ואהבה לאישה הזאת".

לאחר פטירתה מצא הורוביץ מכתב שאותו כתבה סבתו רבקה לאמו. "המכתב של רבקה לנעמי" מתאר את תמיכתה ועידודה של רבקה לנעמי ביום שבו נסעה הבת לתל אביב ללימודי פסנתר. את המילים הוא הלחין והשיר הפך למשל לחשיבות "הוספת מטען לבטן הסירה". "התרגשתי מהראש המיוחד של הסבתא שלי. היה לה היגיון מאוד יפה וספרותי. איך היא בעצם שכנעה שצריך גם להיטען במטען תרבותי, ועודדה את אמא שלי שלא תרגיש שזה פחות חשיבות מהדברים שהם עשו בכנרת".

בתקופה הקרובה הורוביץ מתכנן להמשיך להופיע הרבה והוא עובד על פרויקטים נוספים. "נדלקתי על נושא היזמות, עם כל העבודה על 'שירי'. למדתי על עצמי שאני יודע לנהל, וזה כאילו סוג של פיצול אישיות. מצד אחד, יש בי נפש אמן ילדותית ופרועה, ומצד שני, פתאום בעבודה על 'שירי' באה לידי ביטוי יכולת אחרת, היכולת לראות ראייה מערכתית כל מיני דברים, לרתום גופים גדולים ולהזיז אותם. בעצם גיליתי על עצמי משהו חדש שאני אוהב".

לצפיה במהדורה דיגיטלית של מגזין "נשים" – הקליקו כאן

לרכישה במחיר היכרות מנוי למגזין "נשים" – הקליקו כאן