"אזמין לסעודתי אושפיזין עילאין"
אם הייתה לכן אפשרות להזמין לסוכה את מי שרק תרצו, את מי הייתן בוחרות? בפרויקט מיוחד, שבע נשים פותחות את הלב, עושות מקום בסוכה, ומספרות על האושפיזין שהיו רוצות לארח.
הרבנית ימימה מזרחי הייתה רוצה לארח בסוכתה את נעאה, אמה של אורי אנסבכר ז"ל; את רחל, אמו של דביר שורק ז"ל; ואת שירה, אמא של רנה שנרב ז"ל
"'כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה', כותב דוד המלך בתהילים כ"ז, ואני מבקשת לפרוש מעליהן סכך. סוכת שלום לבנות להן. לשבת איתן בסוכה כמה שעות ורק לשתוק"
"השנה הזו הפגישה אותי עם נשים שלא ענו לאבטיפוס המוכר של דמות האמא-לביאה, ואני, דווקא בשברון הלב שלהן מצאתי כזה אור גדול. הייתי מארחת בסוכתי את נעאה, אמה של אורי אנסבכר. את רחל, אמו של דביר שורק. ואת שירה, אמא של רנה שנרב.
"בלי להמעיט, חלילה, באבלה של אף אם שכולה אחרת, היה משהו אחר באבלן השקט מאוד, הלא יודע מה לעשות. הן פשוט נשאו את צערן הטוטאלי עם הרבה פחות מילים, ללא המחויבות שהסביבה מכתיבה לך כקורבן טרור לקום ולהגיד 'אנחנו נמשיך'. הן לא הרגישו צורך לצאת בנאום לאומה. הן לא באו בתוכנית פוליטית וצבאית לראש הממשלה. היה בהן משהו אחר, משהו שעוד לא ראינו. בדור כל כך מתוקשר, מצולם, תובע ממך תגובה, אונס את הפרטיות מכל הכיוונים, הן בחרו בזכות השתיקה.
"זו שתיקה שהיא יקרה בעיניי מאוד. 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן' גדול ומהדהד. מותר להישאר אדם פרטי גם אחרי שהבאת קורבן ציבור, את הטוב ביותר שלך. זה משהו שיש לך חשק לעטוף".
מה היית אומרת להן?
"הייתי רוצה להמשיך להסתיר אותן בצל האמונה. 'כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה', כותב דוד המלך בתהילים כ"ז, ואני מבקשת לפרוש מעליהן סכך. סוכת שלום לבנות להן. לשבת איתן בסוכה כמה שעות ורק לשתוק. ואם לנקוט דימויים מתחום בניית הסוכה, הייתי מבקשת ללמוד איתן לחיות בתוך מבנה תלוש, לא מחובר; 'תעשה, ולא מן העשוי' – לנשום במציאות חדשה לגמרי. ובעיקר-בעיקר, לאחל להן שמבעד לסכך העבה הזה יראו כוכבים. ויראו את השמים. וידעו נחמה.
"הלוואי שאזכה והלוואי שיסכימו לבוא. עולו, אושפיזות עילאיות".
לקבל ברכה מהרבי
מניו יורק הרחוקה, סיוון רהב מאיר כותבת לנו שהייתה שמחה להתארח בסוכתו של הרבי מלובביץ'
"אני מוצאת את עצמי מקנאה ביהודים שזכו לפגוש את הרבי ולדבר איתו. אני אוהבת לאסוף סיפורים כאלה, של אנשים שמפגש איתו עזר להם ואפילו שינה את חייהם"
"את הרבי מלובביץ' לא הייתי מזמינה כמובן לסוכתי, אלא שמחה להגיע אליו. אני מוצאת את עצמי מקנאה ביהודים שאני פוגשת שזכו לפגוש אותו ולדבר איתו. אני אוהבת לאסוף סיפורים כאלה, של אנשים שמפגש איתו עזר להם ואפילו שינה את חייהם.
"הרבי הוא אחת הדמויות שהשפיעו עליי יותר מכל. אולי מיותר להסביר, הקוראות ודאי מכירות, ובכל זאת: השילוב של הפצת יהדות ברמה הגבוהה ביותר לאוכלוסייה הרחבה ביותר, תחושת השליחות שהוא הצליח לטעת במיליוני בני אדם (לא רק בשליחים הרשמיים של חב"ד), וכמובן תוך התמודדות עם אתגרי התקופה המודרנית. ההבנה שלכל אחד ואחת יש תפקיד מיוחד בדור הזה, ואף אחד לא מיותר, שכולנו חשובים. הניסיון לכוון אותנו לעשייה חיובית ומשמעותית שנוגעת באחרים, הרבה מעבר למחלוקות הפוליטיקה והיומיום. ההבנה שהכותרת הראשית היא לא הכותרות הזמניות אלא מצבו של העם היהודי ותיקון העולם כולו, ופעילות יומיומית במסירות כדי לקדם את 'הכותרת' הזו. טוב, אני יכולה להמשיך, אבל הבנתן כבר".
מה היית אומרת לו?
"הייתי שמחה לשמוע הדרכות אישיות על המשפחה, הילדים והחיים הפרטיים שלי (וזה לא לפירוט בעיתון…). כל מה שנוגע לשילוב ולאיזון בין הבית והמשפחה לבין החוץ והקריירה, התפקיד של נשים יהודיות כיום (אף שהוא דיבר על כך הרבה וציטט שוב ושוב שנשים צדקניות יביאו את הגאולה), חינוך ילדים ועוד. כמובן הייתי שמחה לשמוע דברים גם ברמה הציבורית, הכללית, בפרט אחרי הבחירות האחרונות. בשנה הזו אנחנו נמצאים בשליחות בארצות הברית מטעם תנועת 'המזרחי העולמי', ומכירים אלפי אחים ואחיות חדשים שמעולם לא פגשנו, כך שהשאלות האלה מעניינות אותנו אפילו יותר. ולפני כל ההתייעצויות, הייתי שמחה כמובן לקבל ברכה, לשנה טובה ומתוקה".
איזו מן שלווה
מרים פרץ רוצה להזמין לסוכתה את חברי להקת שלווה שהצליחו לרגש, לשמח ולגרום לה לחוש גאווה לאומית
"הייתי מבקשת מהם שימשיכו להיות שגרירים של אמונה והתמודדות עם משברים, שגרירים של חיים עם משמעות ושמחה"
"השנה הייתה שנה של בחירות, ויכוחים ומחלוקות, ובאה להקת שלווה המדהימה הזאת והאירה את כולנו באור הגדול. היא הביאה לנו רגעי שמחה ואושר, וחבריה לימדו אותנו שיעור חשוב כשהחליטו לא להשתתף באירוויזיון כדי להימנע מחילול שבת. מדהים בעיניי איך ילדים צעירים מוותרים על שואו, על אגו על מקום בפרסום עולמי, אבל לא מוותרים על זהות וערכים. אף על פי שנתוני הפתיחה שלהם הם 'כאילו' שונים, הם הראו לנו שאם אתה מאמין, מתגבר ומקבל אחריות על חייך, אתה יכול להביא לעם הזה רגעים של אושר, שמחה וגאווה. אני מזמינה אותם, כי אני מרגישה שהם הביאו לי גאווה לאומית. גאווה לאומית אינה באה לידי ביטוי רק בצה"ל, או בתעשייה ובטכנולוגיה. גאווה היא גם באנשים מיוחדים שיש לנו כאן, כמו להקת שלווה".
מה היית אומרת לחברי הלהקה?
"הייתי מבקשת מהם שימשיכו להיות שגרירים של אמונה והתמודדות עם משברים, שגרירים של חיים עם משמעות ושמחה. בחג הסוכות אנחנו מצווים לשמוח, והם סמל של שמחה בשבילי. הייתי מספרת להם על האח המדהים שלי, שרלי, שהייתה לו תסמונת דאון ולצערי נפטר בגיל 52. הוא היה אהבה גדולה לכולנו וינקנו ממנו הרבה שמחה. הייתי מספרת להם שממנו, ורק ממנו, למדתי מהי אהבה, מהי רגישות, וממנו למדו ילדיי מהי הכלה. אח שלי, שתמיד היה ילד בעיניי, גדל בתקופה שבה הורחקו ילדים בעלי צרכים מיוחדים מהחברה. והיום, למזלנו הטוב, החברה פתוחה ומקבלת יותר. חברי להקת שלווה הם ביטוי לפתיחות ולשינוי הזה. הייתי אומרת להם שאני אוהבת אותם ושבעיניי הם – להקת שלווה – הם אלו שמשנים את העולם, הם חיברו את כולנו אליהם. חיברו אותנו לרגישות אנושית, לגאווה ולהכלה".
העוז והענווה
היוצרת חמוטל בן זאב הייתה רוצה לארח בסוכתה את החייל החטוף הדר גולדין ולהזכיר לכולנו שיש משפחה שמחכה לו בבית
"הייתי אומרת לו שחמש שנים בלעדיו זה בלתי נסבל. שאנחנו רוצים אותו איתנו כאן, את החיוך שלו, את העיניים החכמות שלו, את טוב הלב שלו"
"הייתי נרגשת לארח הדר גולדין, קודם כל מפני שהוא צדיק ולסוכה מזמינים אורחים צדיקים. הדר הוא נשמה מיוחדת, אמן, ילד יקר ואהוב, מלא השראה, חכם ובעל מהות יהודית. כמו רבים אחרים, גם אני מחכה שישוב אלינו ויובא לקבר ישראל".
לו היה נערך מפגש כזה בסוכה שלך, מה היית אומרת לו?
"הייתי אומרת לו שחמש שנים בלעדיו זה בלתי נסבל. שאנחנו רוצים אותו איתנו כאן, את החיוך שלו, את העיניים החכמות שלו, את טוב הלב שלו, את האהבה שיצאה מהלב הטהור שלו. הייתי מספרת לו שאנחנו חולמים לראות אותו בחיק משפחתו האוהבת, שנלחמת מדי יום ביומו להשבתו. מדינת ישראל הייתה יכולה כל כך לשמוח ולהיעזר בו ובכישורים שלו, והמציאות הנוכחית כל כך חסרה אותו. הייתי אומרת לו שכל הקיום שלנו כאן היום הוא בזכות אנשים כמותו שמתו על קידוש ה'. הייתי רוצה להודות לו שלמרות גילו הצעיר הוא מצליח לנטוע בתוכנו כל כך הרבה כוחות. הדר עיצב סטיקר, שאותו תלה בכניסה לחדר שלו ועליו כתוב 'נא להיכנס עם חיוך'. העתקים של הסטיקר הזה מודבקים על כל דלת בבית שלי וודאי אתלה אותו בכניסה לסוכה. הדר מלווה אותנו בכל יום ויום, והייתי שמחה לקרוא לו את השיר שכתבתי עליו, שנושא את השם 'עוז וענווה', תכונות שמאוד מאפיינות אותו ואת משפחתו המיוחדת".
• חמוטל בן זאב היא משוררת, מחזאית ופזמונאית, מחברת השיר "עוז וענווה"
להבין את גודל המהפכה שחולל
דניאלה וייס רוצה לארח בסוכתה את בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים, ולהודות לו
"כשאני מסתכלת על תל אביב אני מנסה להתבונן מבעד לעיניים של הרצל, ואני חושבת שאם היה רואה את זה היה מרגיש שזה חלום ענקי שהתגשם"
"מאוד מעניין אותי לשמוע את הרצל מספר על הרגע שבו התגבש אצלו הרעיון לפעול להקמת מדינה ליהודים. מסקרן אותי איך מתוך הגלות מתגבש הרעיון המהפכני הזה. לא רק העניין של החשיבות לעלות לארץ אלא המחשבה שאפשרי להקים מדינה ליהודים אחרי קרוב לאלפיים שנות גלות. הייתי רוצה שהוא יהיה האושפיזין בסוכה שלי כדי שמשפחתי תפגוש אותו וכך נבין כולנו את גודל המהפכה של הציונות. אנחנו רגילים שיש לנו מדינה, ומאוד חשוב לי מבחינה חינוכית שהילדים יבינו את גודל הנס שבתוכו אנו חיים. דבר שהרצל חזה וחלם עליו אך לא הצליח לראות".
על מה היית מדברת איתו ומה היית אומרת לו?
"הייתי אומרת לו שאני חושבת עליו לעתים קרובות. הרושם שלי על החיים שלו הוא שהם היו חיים לא קלים עם הרבה צער. הייתי רוצה להביע הזדהות עם חייו הקצרים, שבהם הספיק כל כך הרבה. הייתי גם מספרת לו על העיר תל אביב. אני חושבת שלהרבה אנשים יש ביקורת עליה, שהיא מתועשת ומלאה בחומריות וחול. כשאני מסתכלת על תל אביב אני מנסה להתבונן בה מבעד לעיניים של הרצל, ואני חושבת שאם היה רואה את זה הוא היה מרגיש שזה חלום ענקי שהתגשם. הייתי בעיקר מודה לו בשם העם היהודי".
להבין מאיפה שאבה עוצמות
יפעת ארליך רוצה לארח בסוכתה את הנרייטה סאלד, שהקדישה את חייה ופועלה לרעיון הציוני ולעם היהודי ולספר לה על הנשים המובילות כיום
"הייתי שמחה גם להראות לה את כל הנשים פורצות הדרך שיש היום. נשים שעוסקות ברוח, בהנהגה ובמקצועות חשובים ומובילים
"לאחרונה קראתי את הספר 'מנהיגה ללא גבולות' של דבורה הכהן, שנכתב על הנרייטה סאלד, והתרשמתי מאוד מהדמות המיוחדת שלה. זו אישה שהיטיבה לשלב בין עולם הרוח, באמצעות הכתיבה והלימוד, לבין עולם המעשה, כשהייתה שותפה בהקמת 'הדסה' ו'עליית הנוער' ועוד. הנרייטה תרמה
רבות בעשייתה ליישוב היהודי בארץ בתחילת דרכו. היא אומנם לא זכתה להקים משפחה משל עצמה, אך הייתה כאמא עבור ילדים ובני נוער רבים. חלק מהם היא הצילה ממש מציפורני הנאצים טרם השואה, כשליוותה אותם בעת שעלו מגרמניה ללא הוריהם, וסייעה להם בהתאקלמות בארץ. השילוב שלה בין עשייה, מנהיגות ונשיות מאוד נוגע בי ולכן הייתי רוצה מאוד לפגוש אותה".
על מה היית מדברת עם הנרייטה?
"הייתי שמחה לשאול אותה איך היא שילבה בין כל התחומים שבהם היא עסקה ומהיכן שאבה את העוצמות שלה. הייתי רוצה להראות לה באיזה טוב אנחנו חיים היום בזכות הדור שלה שהקים את המדינה, ובזכותו אנחנו יכולים לחיות כאן חופשיים וריבוניים במדינה משלנו. היא אומנם נפטרה עוד לפני שהמדינה הוקמה, אך היה לה חלק גדול בהקמתה.
"הייתי שמחה גם להראות לה את כל הנשים פורצות הדרך שיש היום. נשים שעוסקות ברוח, בהנהגה ובמקצועות חשובים ומובילים. בתקופה שבה חיה הנרייטה לא היו הרבה נשים מובילות, פורצות דרך, והיום לשמחתנו זה כבר נפוץ הרבה יותר. אני חושבת שהיה משמח אותה לראות את זה. הייתי מספרת לה שעדיין מרגש אותי לראות נשים דתיות במקצועות מכובדים ובתפקידי מפתח, ושאני מצפה שיום אחד זה יהיה נפוץ עד כדי כך שזה יפסיק לרגש אותי".
• יפעת ארליך היא עיתונאית ב"ידיעות אחרונות" וסופרת
להודות לו על הטוב
טהוניה רובל רוצה לתת מקום בסוכתה לקדוש ברוך הוא, והייתה שמחה לספר לו על כל השינויים שמתחוללים בחייה
"הייתי מספרת לו שכשהייתי ילדה כעסתי עליו נורא ולא הבנתי למה ברא כך את העולם. היית
י מספרת לו שכשהתבגרתי ברחתי ממנו, ושבשלוש השנים האחרונות אני מתקרבת אליו"
"אני מלאת שאלות על האדם, על הבריאה, על העולם ועל החיים בכלל. בשנים האחרונות אני מרגישה שה' הוא היחיד שעונה לשאלות שלי. הוא הרוח הגדולה שמובילה אותי בעולם, וזה רק טבעי שארצה לארח אותו בסוכה שלי"
מה היית אומרת לקדוש ברוך הוא?
"הייתי שואלת אותו שאלה שמעסיקה אותי: למה הוא ברא בעולמו יצר הרע ושנאת חינם. למה מול הטוב תמיד יש גם רע. ויש לי גם שאלות עלינו, שעם כל המצב המורכב נראה לי שרק הקדוש ברוך הוא יכול לענות עליהן. כמו למשל, למה אנחנו לא מקבלים את השונה ולמה אנחנו לא יכולים לחיות בשלום בינינו לבין עצמנו כעם הנבחר? למה אנחנו מתאחדים רק כשרע לנו, ולמה אנחנו לא מאוחדים כשטוב לנו? למה יש עניים ועשירים, למה אין שוויון בין כולם? איך זה שיש ילדים שהם רעבים ואנשים שיש להם בשפע? למה יש אדם שעושה דברים רעים אבל יש לו הכל ואדם שעושה כל כך הרבה טוב ואין לו כלום?
"הייתי מספרת לו שכשהייתי ילדה כעסתי עליו נורא ולא הבנתי למה ברא כך את העולם. הייתי מספרת לו שכשהתבגרתי ברחתי ממנו, ושבשלוש השנים האחרונות אני מתקרבת אליו, שאני אוהבת את מה שהוא ברא ויצר, ובעיקר את מה שהוא עשה איתי. שאני שמחה בחלקי ושגם כשקשה לי אני סומכת עליו ויודעת שהכל יהיה טוב. הייתי מספרת לו שאני משתדלת להיות אדם טוב ושאני מנסה כל יום להשתפר לפחות במשהו אחד, ושאני מרגישה אותו בכל דקה שהוא נמצא אותי. וגם, לסיום, הייתי מבקשת ממנו שיעזור לנו להרבות פה אהבת חינם".
תמונת טיזר בעמוד הבית מאת שלום קובושווילי – www.amuse-all.net, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=18843590